הפרשה יכולה להתפרש ברמות שונות. מרמת סיפורי התורה לילדים של ילדי הגן, ועד רמת לימוד הגותי או הלכתי מעמיק של בני ובנות התורה שבבית או בישיבה ובאולפנה. לכן, הפרשה יכולה וצריכה להיות מסגרת לימודית שמאגדת סביבה דיון של כל בני הבית, בסעודת שבת, לפניה או אחריה. הקטנים יספרו את הסיפור, הגדולים יעסקו בקשיים פרשניים, או בשאלות ההגותיות הגדולות. כידוע, בכל שנה קוראים מחדש, וכל שנה מוצאים טעמים חדשים. כמו במגילת אסתר. הפרשה לא משתנה – אבל אנחנו משתנים והמציאות משתנה. המקום שבו אנו נמצאים עכשיו – לא היינו בו בשנה שעברה, ותמיד יימצא בפרשה נושא מעניין ואקטואלי שאפשר לפתח סביבו שיחה על שלחן השבת
שמעתי ממו"ר הרי"ח הדרי שליט"א, מנהג יפה שנהג אחד מחכמי ירושלים, שהיה עובר כל שנה על הפרשיות עם מפרש אחר. כך קנה לעצמו במשך שנים, היקף נאה במבחר ספרי פרשנות מכל הדורות על התורה. ממורי הפרופ' אברמסון זצ"ל שמעתי המלצה, לעבור כל שבת על הפרשה עם השאילתות, כך קונים במשך הזמן היקף נאה במבחר סוגיות תלמודיות על נושאים מרכזיים רבים בהלכה. כמובן, ספרים על פרשת השבוע קיימים לאין ספור, וממשיכים להדפס בכל יום ויום, ישנים גם חדשים. אנשי ספר אינם זקוקים לעצותינו, באיזה ספר לבחור. כל אחד מוצא לו כפי מיסת הפנאי שבידו, לפי רמתו וסגנונו וטעמו
סיכומו של דבר, עיקר מה שבאתי לעורר עליו איננו התחום העיוני – אינטלקטואלי, אלא דווקא הפן הנפשי – חוויתי של העיסוק בפרשת השבוע. האחד: קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בבחינת שירה, והשני: עיסוק בפרשה בבחינת "הגדה של שבת", בשיתופם של כל המסובים
פרשת השבוע
החלוקה הנוכחית של פרשות השבוע היא על פי מנהג יהדות בבל, שבו היו עוברים על כל התורה בכל שנה. ביהדות ארץ ישראל היו עוברים על התורה רק פעם בשלוש שנים (או שלוש שנים וחצי), ולכן חלוקת הפרשות הייתה שונה והפרשות היו קצרות יותר. עדויות לחלוקת פרשות שבוע לפי מנהג בבל נמצאו בספרים ובפיוטים עתיקים, בהם כאלה שנתגלו בגניזת קהיר. בתקופת הגאונים עברו כל קהילות ישראל לנהוג כמנהג בבל. הקביעה לשם הפרשות הייתה שונה במקורות שונים. כך לדוגמה הפרשה הידועה היום בשם "פרשת בלק" נקראת בתלמוד הבבלי "פרשת בלעם" ובתלמוד הירושלמי "פרשת בלק ובלעם" השמות המקובלים כיום לפרשות השבוע נקבעות לפי מלה או מילים הנמצאות בתחילת הפרשה, לרוב בפסוק הראשון של הפרשה
