מצווה מדברי חכמים להדליק נר לכבוד שבת, שעל ידי הנר יראה את ביתו וחפציו, ויוכל לענג את השבת. וכל כך חשוב להאיר את שולחן השבת, עד שאמרו חכמים שמי שאין לו כסף לקנות נר למאור, יחזר על הפתחים לבקש צדקה כדי לקיים מצוות נר שבת. מי שיש לו מעט כסף, יקדים תחילה לקנות לחם, כדי שלא יצום בשבת. ואם לאחר שקנה לחם נותרו בידו מעות, יקנה בהם נר למאור, ורק לאחר מכן אם יוכל יקנה יין לקידוש. משום שאפשר בשעת הצורך לקדש על הלחם, ועל ידי הנר יכבד ויענג את השבת, ומוטב לראות את בני ביתו וחפציו מאשר להדר בקידוש על היין. וכן אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני בהעלותך): "השבת נרותיה הן כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון... ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם... והאומות עתידין להיות מהלכין לאורכם... וכל כך למה בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת". על פי זה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל (שבת כג, ב) שהמהדר בהדלקת נרות שבת זוכה שיהיו בניו תלמידי חכמים, שעל ידי שהוא עוסק באורה של השבת יזכה לבן שיוסיף אור בעולם על ידי תורתו.
זאת כנראה הסיבה לכך שמצוות הדלקת נרות שבת נתחבבה כל כך על המוני בית ישראל, שיש בה רמז למגמה הכללית של ישראל - לעשות שלום על ידי תוספת אור
שני מנהגים ישנם בזמן ברכת הנרות
יש נוהגות לברך לפני הדלקת הנרות כפי שמברכים לפני כל המצוות. לפיכך מברכות תחילה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת" ואח"כ מדליקות את הנרות. וכך כתב השולחן ערוך וכן נוהגות חלק מהנשים הספרדיות (או"ח רסג, ה; יבי"א ב, טז).
ויש נוהגות לברך אחר ההדלקה, ואע"פ שאת כל ברכות המצוות צריכים לומר לפני קיום המצווה, כאן ישנה בעיה, שלדעת כמה פוסקים על ידי הזכרת השבת בברכה הנשים מקבלות את השבת, לפיכך אשה שתברך לפני ההדלקה לא תוכל אחר כך להדליק הואיל וכבר קיבלה את השבת. לכן לפי מנהג זה הופכים את הסדר, תחילה מדליקות את הנרות ורק אחר כך מברכות. וכדי שהברכה תחשב לפני המצווה, נוהגות הנשים לכסות את עיניהן בעת הברכה, ורק אחריה פוקחות את עיניהן ונהנות מאור הנרות
ואף שלדעת רוב הפוסקים אם האשה תתנה בליבה שלא תקבל את השבת עד אחר גמר הדלקת הנרות - תוכל לברך ולאחר מכן להדליק את הנרות, מכל מקום המנהג הרווח הוא שנשים מקבלות את השבת בעת הדלקת הנרות, ולכן כתבו הרבה מן הפוסקים האחרונים שהמנהג הטוב הוא שתברך לאחר הדלקת הנרות, וכן נוהגות כל הנשים יוצאות אשכנז (רמ"א רסג, ה). וכן פסק החיד"א (מחזיק ברכה רסג, ד), והבן איש חי (ש"ש נח ח'). וכן נוהגות חלק מן הנשים הספרדיות, להדליק ואחר כך לכסות את העיניים ולברך, וכך נהגו במרוקו ובבל ובעוד מקומות. ולמעשה, כל אשה תמשיך לנהוג כדרך שאימה נהגה
רווק או אלמן המדליק נרות, מברך לפני הדלקת הנרות, מפני שמנהג הגברים לקבל על עצמן את השבת אחר תפילת המנחה בקבלת שבת בדיבור (שש"כ מג, ל).
כיוון שאמרו חז"ל (שבת כג, ב) שהמהדרים בנרות שבת זוכים לבנים תלמידי חכמים, נהגו נשים רבות להתפלל אחר הדלקת נרות על בניהם שיהיו טובים ומאירים בתורה
מקום ההדלקה ומספר הנרות
מצווה שיהיה אור בכל החדרים שצריך להשתמש בהם בליל שבת, כדי שלא יכשל בדרכו. אולם עיקר המצווה להדליק נרות במקום הסעודה, שבה מקיימים את מצוות עונג שבת, לפיכך על הנרות שבמקום הסעודה מברכים (רמ"א רסג, י; מ"ב ב'). 2 ואם מתפשט אור ממקום הסעודה או מפנסי הרחוב לשאר המקומות, אין צורך להדליק בהם נרות.
הנרות צריכים להאיר עד סיום הסעודה, ולכתחילה יש לדאוג שישאר אור עד שהולכים לישון (שש"כ מג, יז). כיום שיש אפשרות להדליק נורת חשמל, לכתחילה יש לדאוג שישאר אור כל הלילה, כדי שהקם בלילה לא יתקל בדרכו.
מצד הדין מספיק להדליק נר אחד, שעל ידו יהיה אור בבית
ונהגו להדליק שני נרות, אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'. ויש נוהגות להדליק נר נוסף לכל אחד מבני הבית, ויש שנהגו להדליק שבעה נרות כנגד שבעת ימי השבוע, ויש שנהגו להדליק עשרה כנגד עשרת הדברות. וכל המנהגים הללו בעת שהאשה שובתת בביתה, אך אם היא מתארחת בבית אחרים, המנהג שתדליק שני נרות (שש"כ מג, ג).
בעבר כשהיו מאירים את הבית בנרות, היה בתוספת הנרות הידור, שעל ידם מתרבה האורה בבית, אבל כיום שמשתמשים באור חשמל, אין הידור כל כך בהוספת נרות
עוד נהגו שאשה ששכחה להדליק שבת אחת, קונסת עצמה ומדליקה מכאן ואילך בכל השבתות נר אחד נוסף (ורמ"א רסג, א). וכל זה בתנאי שלא היה שם אור כלל, אבל אם בעלה או היא הדליקו את אור החשמל לפני שבת, אינה צריכה להוסיף נר אחד כל ימיה. ואף על פי שיש מחמירים בזה, הואיל ובפועל לא נתבטל אצלם עונג השבת, שהיה להם אור, אינה חייבת להוסיף להדליק נר אחד כל ימיה
על מי המצווה להדליק
מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, בין גברים בין נשים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שהאשה קודמת במצווה זו לשאר בני משפחתה, מפני שהיא אחראית על ניהול הבית, לפיכך זכותה לקיים את המצווה, ובהדלקתה יוצאים כל בני הבית. אך אם האשה מתעכבת, וזמן השקיעה מתקרב, מוטב שבעלה ידליק ולא יכנסו לספק חילול שבת בהדלקת הנרות (שו"ע רסג, ב; מ"ב רסב, יא).
מי שאשתו בבית חולים או שהוא אלמן, צריך להדליק נרות בביתו, ואפילו אם יש לו בת גדולה, עליו המצווה להדליק את הנרות, מפני שהוא בעל הבית. ואם ירצה יוכל למנות אותה שתדליק עבורו ועבור שאר בני הבית (שש"כ מג, הערה מ"ו).
יש נוהגים, שבנוסף לנרות שהאם מדליקה, כל בנותיה שהגיעו לחינוך מדליקות אף הן נרות בברכה
וכן מנהג חסידי חב"ד שכל הבנות מדליקות נרות בברכה. ואמנם כתב בעל ערוך השולחן (רסג, ז) שטוב שכל אחת תדליק בחדר אחר, מכל מקום מנהג חסידי חב"ד שכולן מדליקות במקום הסעודה. למעשה, רוב ישראל נהגו שרק האם מדליקה נרות בברכה, ויש סוברים שאף יש לחוש בזה לאיסור ברכה לבטלה, שהואיל והאם מברכת, פוטרת בזה הדלקת הנרות שבכל הבית, וקל וחומר שפוטרת את הדלקת הנרות שבמקום הסעודה (יחו"ד ב, לב). ולמעשה, לכל מנהג יש על מה לסמוך.
רווק או רווקה הגרים לבדם, חייבים להדליק בביתם במקום הסעודה נרות שבת בברכה. ואם כמה רווקים גרים ביחד ואוכלים סעודת שבת על שולחן אחד, עליהם להדליק את נרות השבת בשותפות, כלומר אחד מהם יקנה את הנרות וידליקם עבור כולם
נרות שבת
בנרות שבת ישנו ביטוי עמוק למהותה של השבת. אדם השרוי בחושך אינו מוצא את מה שמחפש, ונתקל ונכשל ברהיטיו, וכל ביתו נראה בעיניו כתוהו ובוהו. ומשעה שהדליק נר של שבת בא שלום לבית, והוא רואה שכל הרהיטים לא באו אלא לשמשו, וכל חפציו מונחים במקומם, והוא יכול לענג את השבת. וכן כשמתבוננים על העולם במבט שטחי, הוא נראה מלא קטטות ומלחמות, מפולג ומסוכסך ללא תקנה. כל צד חושב שברגע שיצליח לבטל את זה שכנגדו יגיע למנוחתו, וכך הסכסוכים נמשכים. אך לאחר שאדם מעמיק במחשבתו ומתבונן בהשגחה האלוקית, החושך מסתלק וההארה האלוקית מתגלה, ואנו נוכחים לדעת שכל הצדדים השונים משלימים זה את זה, ויש יד מכוונת שמובילה את העולם אל תיקונו, ומכל הצרות והיסורים צומחות ישועות ונחמות. נמצא אם כן, שנר שבת העושה שלום בבית על ידי תוספת אור רומז לתיקון העולם שיעשה על ידי הוספת אור תורה ואמונה. וזוהי מגמתה של השבת להוסיף אור של אמונה ותורה בעולם
