הנוסח בספר בשמות פרק כ,ב-יד פרשת יתרו

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ

לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם - כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

לֹא תִרְצַח

לֹא תִנְאָף

לֹא תִגְנֹב

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ

הנוסח בספר בדברים פרק ה

אנוכי, יהוה אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצריים, מבית עבדים: לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פניי

לא תעשה לך פסל כל תמונה, אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואשר במים, מתחת לארץ לא תשתחווה להם, ולא תועבדם: כי אנוכי יהוה אלוהיך, אל קנא--פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל ריבעים, לשונאיי. ועושה חסד, לאלפים--לאוהביי, ולשומרי מצוותיי

לא תישא את שם יהוה אלוהיך, לשוא: כי לא ינקה יהוה, את אשר יישא את שמו לשוא

שמור את יום השבת, לקדשו, כאשר ציווך, יהוה אלוהיך. ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי, שבת ליהוה אלוהיך: לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך, וגרך אשר בשעריך--למען ינוח עבדך ואמתך, כמוך. וזכרת, כי עבד היית בארץ מצריים, ויוציאך יהוה אלוהיך משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה; על כן ציווך יהוה אלוהיך, לעשות את יום השבת

כבד את אביך ואת אימך, כאשר ציווך יהוה אלוהיך--למען יאריכון ימיך, ולמען ייטב לך, על האדמה, אשר יהוה אלוהיך נותן לך

לא תרצח, ולא תנאף; ולא תגנוב, ולא תענה בריעך עד שוא. ולא תחמוד, אשת ריעך; ולא תתאווה בית ריעך, שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו, וכול, אשר לריעך

חמשת הדברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו. שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון מכאן ואילך בגוף שני, דבר שגרם לפרשנים לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לציבור. שני הדיברות הראשון והאחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה. הפרשנים האריכו כדי לבאר כיצד ניתן לצוות להאמין, ולצוות שלא לחמוד

אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים. הפרשנים דנו רבות מדוע לא מדובר בפסוק באלוהי העולם בורא שמים וארץ אלא באלוהי ישראל המוציאם ממצרים. ריה"ל ראה בזה התייחדות לאומית של ישראל כעם בחירה, פרשנים אחרים ראו את המחויבות המיוחדת של עם ישראל בשל העובדה שאלוהים שיחררם מבית עבדים

איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה. איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות הפגנית, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי ש"בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם. לעומת התרבות האלילית שהייתה ברובה פלורליסטית ופנתאיסטית, מתגלה היהדות כדת מונותאיסטית מובהקת, שבה לאל אין ביטוי גשמי ייחודי

איסור על נשיאת שם אלוהים לשווא. חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להשבע בשמו של ה' לשווא או לשאת את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בה איסור לבוא בשמו ולהתחזות לנציגו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה

זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה. הטעם במצווה זו של ההשבתה הוא מנוחת אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה. יום השבת גרם להומניזציה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח

כיבוד הורים. השכר המובטח למצווה זו הוא אריכות ימים. אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. המהר"ל מסביר שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם, ואף מחנכים אותו לאמונה באל אחד

איסור רציחת בן אנוש. איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בבראשית. הקיצור באיסורים החברתיים בולט ומייחד אותם. על פי הרשב"ם רציחה היא גרימת מוות לזולת ללא סיבה, לעומת הריגה שכוללת גם גרימת מוות עם סיבה וגם ללא סיבה. גם החזקוני מבדיל וסובר כי רציחה היא גרימת מוות שלא כדין, לעומת הריגה שכוללת נטילת חיים כדין ושלא כדין. על פי הפרשנים לא רק רציחה ישירה אסורה אלא גרימת מוות של אדם באמצעות אמירה או הימנעות מנתינת עדות שתציל את חיי הזולת

איסור ניאוף עם אשת איש. הניאוף נחשב לאחד מהעבירות החמורות כמעט כמו רציחה, מפני שהוא מחלל את הזוגיות ומקפד אותה. על פי רשי ורמב"ן מדובר רק באשת איש. לעומת זאת על פי אבן עזרא, ספורנו וחזקוני מדובר בכל יחסי מין אסורים

איסור גניבה. על פי פרשנות חז"ל מדובר בחטיפת בני אדם וסחר בהם, "גונב איש ומכרו", ולא בגניבה של רכוש עליה מופיע איסור נפרד (ויקרא יט' פסוק יא')

איסור עדות שקר בבית משפט. עדות שקר עלולה לגרום למותם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת

איסור חמידת רכוש הזולת. איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאווה לרכוש הזולת, וכן לחשוק באשתו. יש מן הפרשנים (חזקוני) שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת תכנון וחרישת מחשבות להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא החותם של הלוח השני, כי הוא למעשה עלול לגרום לעבור על ארבעת הדיברות הקודמות: ניאוף, רצח, עדות שקר וגניבה. לפרשנותו של המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ו) החלוקה היא לשתי מערכות (חמישה מול חמישה) כאשר בכל מערכה יש הליכה מהכבד אל הקל במקביל למערכה השנייה

מעצם הדבר אל כל מה שמתלווה אליו ואל נספחיו, כאשר חמש הדיברות הראשונות הם בהקשר האלוהי, ואילו חמשת הדיברות האחרונים הם בהקשר האנושי, אבל במה שהאדם נתפס כנברא אלוהי - בצלם אלוהים. אפשר להביא כהדגמה להקבלה בדיברות את שני הראשונים בכל מערכה. הדיבר הראשון "אנוכי ה'" היא על עצם האמונה באלוהים ועצם קיום האל בעיני האדם והאיסור על "רציחתו" וכנגדה הדיבר השישי "לא תרצח" שהיא על עצם קיומו של האדם ואיסור לבטל את חייו ולקפדם

אמרו חז"ל, שהתורה ניתנה לא בארץ ישראל אלא במדבר, כדי להדגיש את האוניברסליזם שבה. עשרת הדיברות ניתנו לאנושות כולה. האוניברסליזם של עשרת הדיברות מסביר לנו את מעמדם הדו-משמעי עבורנו. הם הלב של היהדות, אך הם אינם מספיקים. הם זקוקים לתרי"ג מצוות בהן יבואו לידי ביטוי ומימוש. אך מצד שני, אין להבין את המצוות אלא מתוך הפרספקטיבה של עשרת הדיברות, ובראשם הדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אלוקיך אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". כאן מונח אולי גם רמז למעמדו הסודי של עם ישראל. עם ישראל הוא בבחינת ממלכת כוהנים שנבחר להביא את התורה לעולם. זאת בחירה קשה, לפעמים קשה מנשוא, שהרי חייב היה לעבור את שעבוד מצרים, את חוויית בית העבדים כדי שיוכל להבין את המשמעות האמיתית של החופש האנושי, ומתוך כך להיהפך לעד נצחי למלכות שמים עלי אדמות. עם ישראל הוא נציג האנושות בה"א הידיעה, וזאת למרות שנאת העולם אליו. מכאן הדרישה הראשונה לאנושות כולה. "אנכי" מלמד אותנו שמלכותו של הקב"ה היא הניגוד הגמור לכל טוטליטריזם בו האדם הופך לאל, בין באלילות העתיקה ובין בניאו-פגניות המודרנית

וכך חייבים אנו להמשיך ולקרוא את כל עשרת הדיברות. הדיבר השני מצווה אותנו במלחמה בפגניות, בסמלים ההופכים למציאות. זאת המלחמה באלילות, בדת המכסה לפעמים דברים נוראים ופשעים איומים. ה"לא תשא" מלמד אותנו את האמונה בשם ה', והנאמנות לשבועה, שהרי הקב"ה ערב לאמירת האמת, ושופט את מעשי בני האדם. אנו חייבים להבין את השבת, את גבולות השעבוד שאנו משעבדים את האדם ואת הטבע. אנו חייבים להוקיר את ההורים, אך קודם כל את תפקידנו כהורים: כבד את משימתך להיות אב ואם. ואח כך כמובן הלאווים הגדולים, הגבולות של הכוח שלי, שמירת המשפחה יסוד העולם, ההכרה בזכויות הזולת, התודעה שאמנם שומר אחי אנוכי. ולבסוף ההכרה שהמעשים צריכים להיות מלווים גם בטהרת הלב, לא רק לא לגנוב, אלא גם לא להתאוות ולחמוד את אשר לרעי. המשימה האחרונה והקשה מכולן

עשרת הדיברות לא גמרו את תפקידם. הם רלוונטיים כתמיד, ואולי, לאור הטכנולוגיה המודרנית שהוענקה לאדם, יותר מתמיד. הטבע נברא כדברי חז"ל בעשרה מאמרות. המוסר בעשרת הדיברות. וכבר אמר השפת-אמת שבין שניהם מצויים עשרת המכות, דהיינו, הטרגדיה ההיסטורית הגדולה של האנושות השוכחת את האחריות לאדם ולטבע, המתעלמת מהעמידה בפני האלוקים בהר סיני. את המדרון המדרדר אותנו לטרגדיה זאת חוסמים שני לוחות

הפרשנויות

ניתן לראות שהשינויים העיקרים הם: באיסור עבודת אלילים, מִצְוֹתָי מגוף ראשון הופך בכתיב למִצְוֹתָו בגוף שלישי, אף שהקרי אינו משתנה. בעניין השבת: זכור בספר שמות לעומת שמור בספר דברים

בספר שמות הבמה איננה מפורטת לעומת הפירוט שקיים בספר דברים "שורך וחמורך". בדיברות בספר דברים קיים הסבר למנוחת העבד והבהמות של האדם

הבדל בנימוק של מצוות השבת, בעוד שבדיברות בספר שמות הנימוק הוא שביתת האל במעשה בראשית וברכתו של היום בלוחות השניים הנימוק הוא הוצאת האל את ישראל ממצרים מעבדותם

בכיבוד אב ואם, נוסף ציווי של האל בדיברות בספר דברים, וכן הנימוק למען ייטב לך, על אריכות הימים המוזכרת בדיברות של שמות. באיסור עדות שקר, מתחלף השקר בשוא בספר דברים. באיסור לא תחמוד, בספר שמות מוקדם בית הרע לאשתו, לעומת ספר דברים שם הסדר הוא הפוך. בספר דברים מתחלף לא תחמוד אחד בלא תתאוה

וכן נוסף האיסור על שדה שאיננו נזכר בספר שמות. בספר דברים האיסורים של החלק השני בלוחות מתחברים על ידי וו החיבור. בשתים מהדיברות בספר דברים (שבת וכיבוד אב ואם) מחוזק או מדויק האיסור באמצעות המשפט "כאשר ציוך ה' אלוהיך". הסיבה לשוני כפי שנהוג להסביר הוא שבספר שמות מתואר מעמד הר סיני והשמעת עשרת הדיברות בעת התרחשותן, לעומת ספר דברים שמהוה חזרה על הקורות את ישראל על ידי משה, וכך נקרא משנה תורה, ולכן הדברים נאמרים בשינויים קלים, כנ"ל

על פי המכילתא לשינויים סיבה מהותית ואין מדובר בעניין מקרי, הואיל והם מבטאים אספקטים שונים ואף סותרים של התפרטות המצווה הלכה למעשה: "זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד...מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר 'אחת דיבר אלהים - שתים זו שמענו'" (מכילתא, פרשת יתרו). בעקבותיה התלמוד הבבלי מחדד את התפיסה של האלוהיות של הדיברות: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו

מה שאין הפה יכולה לדבר, ואין האוזן יכולה לשמוע..." (בבלי מסכת ראש השנה כז א, מסכת שבועות כ ב)