על פי החסידות על האדם להיות בשמחה תמידית, זה המנוע לנפש האדם. הרבה פעמים אנחנו מוסיפים על עצמנו ייסורים כי הכאב הוא עצום או העצב וכדומה. הרב יחיאל קוצר מסביר בסרט זה מדוע אין האדם צריך להיכנס לעצבות, נהפוכו יש לפעול ממקום של שמחה שהקדוש ברוך הוא כל הזמן נותן לנו עוד ועוד הזדמניות לתקן, להשתפר ולחיות חיים שלווים ובריאים בנפש ובגוף. אסור לנו לעמוד חסרי אונים מול נפילה כזו או אחרת אלא לקום ולהשתלולל ולעשות הכל על מנת לצאת מאותו מצב ולעלות על דרך חדשה - ותמיד מתוך שמחה, אין ייאוש בעולם כלל

הבטים נוספים ביהדות לגביי ייסורים

כפי שמסביר הרמב"ם, לפעמים אנחנו מחליטים ובוחרים בצורה שלוחצת אותנו אל הקיר. לדוגמא, אדם יכול לבחור להיות חסר רגישות כלפי הזולת. הוא עלול לבחור להגיב ככה לעתים קרובות כל כך, עד שכאשר הוא מגיע לגיל ארבעים, חוסר הרגישות כבר הפך אצלו לטבע שני. לאדם הזה נותרו עוד כארבעים שנה לחיות. אם החיים שלו אמורים להתפתח מבחינה רוחנית מעבר לנקודה שבה הוא עומד כרגע (וכל אדם בעומק לבו רוצה בכך), יתכן שהוא יזדקק לדחיפה חיצונית כדי להתקדם. לפעמים הפסד כספי דוחף את האדם קדימה מבחינה רוחנית. לפעמים משבר בריאותי מניע אותו קדימה. סוגים כאלה של סבל הם הזדמנויות שניתנות מהא-ל לנער את האדם מחוץ להרגלי התנהגות שונים שהפכו לטבעו השני

ב"הלכות תשובה" מתאר הרמב"ם ארבע דרגות של ייסורים (ו', ב'). נדון לעומק בכל אחת מהן: סבל כלכלי. סבל גופני. צער הנובע מכאבם של אנשים הקרובים לנו. והכי גרוע: העדר סבל

הדרך היחידה שבה אסור להגיב לסבל, היא חוסר תגובה. אדם שמתמודד עם ייסורים, אינו יכול להישאר כמו שהיה קודם. הוא יכול לבחור להניח לסבל שלו להוביל אותו קדימה, או שהוא יכול להניח לו לדרדר אותו לאחור, אבל תנועה, לכל כיוון שהוא, היא תופעה שאינה נפרדת מהסבל. מי שסובל, דומה לאדם שעומד בתחנת הרכבת, כשמשני צִידיו עומדות רכבות המוכנות לצאת לדרך, ופניהן לכיוונים מנוגדים. פתאום נשמעת הודעה מהמשטרה, "עקב התרעה על מטען חבלה שהוטמן ברציף, כל הנוסעים מתבקשים לפנות את התחנה מייד!" אין לאותו אדם ברירה - הוא חייב לעלות על אחת משתי הרכבות, אין לו אפשרות להישאר בתחנה. בדומה לכך, האלוקים משתמש לעתים קרובות בצער כלכלי כדי לנפץ מצב של קיבעון רוחני, ולאלץ את האדם לנוע. הכיוון שבו הוא יבחר, זו תמצית הניסיון

במבט בוחֵן לאחור, נבחין לפעמים שהזמן שבו הייתה לנו צמיחה רבה ביותר, היה דווקא בתקופות של קושי וניסיון. לעומת זאת, כמעט לאיש לא קורה, שהזמן שבו הייתה לו הכי הרבה צמיחה והתקדמות, היה בתקופה של שלווה

החלטה טובה שאליה לפעמים אנשים מגיעים בעקבות סבל גופני, היא רוחניות. רוחניות היא היכולת להתרומם מעבר למגבלות. כולנו מוגבלים מעצם העובדה שאנחנו חיים רק מספר נתון של שנים, ויש לנו גישה רק למספר מוגבל של חוויות. כאשר האדם חולה, מגבלותיו הגשמיות מתרבות. לעתים הוא מגיב בבחירה לנוע לעבר ממלכה אחרת של הגדרה עצמית, לחפש אחר מימוש על ידי עבודה עצמית והעשרה רוחנית. העולמות שניתן לגלות בתוך נשמת האדם אינם תחומים במגבלות הזמן, המרחב או הגוף הגשמי. עיסוק במימד זה של חיפוש עצמי מוביל לקשר עשיר יותר, לא רק עם אלה שאנו אוהבים אלא גם עם האלוקים, מקור האהבה

בשנת 1492 הוציאו מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, צו פתאומי שקבע שלהיות יהודי זו עבירה שעונשה מוות. אחוז ניכר מיהודי ספרד בחרו להימלט מהמדינה, כשהם מותירים אחריהם את רכושם, נכסיהם, הבית והתרבות היחידה שאי פעם הכירו. זאת הייתה רק תחילת הניסיון שלהם. המסע בים היה לעתים קרובות מסוכן וקשה. ספינות רבות נכנעו לסערות או נפלו בידיהם של שודדי ים, ששדדו והרגו את הגולים חסרי הישע, או שמכרו אותם לעבדות

התעלות שאנשים חולים או מחלימים יכולים להגיע אליה, היא להפוך לרגישים לכאבם של אחרים. חברתי שכמעט מתה בעקבות מקרה של הריון חוץ-רחמי, אמרה לי שכאשר היא שכבה בבית החולים בבוקר שלאחר הניתוח, היא הייתה המומה משתי הבנות: א. בכמה כאב הגוף שלה התנסה, וב. שמאות מהחולים האחרים בעולם סובלים מייסורים דומים. "ידעתי שבתי החולים מלאים אנשים חולים, ואפילו התפללתי מדי יום למען כמה מהם," היא אמרה לי בפליאה, "אבל לא היה לי מושג שימיהם, שעותיהם ורגעיהם מלאים סבל בצורה כזאת". תפילותיה לאחר מכן למען החולים, באו ממקום הרבה יותר עמוק

הרעיון הוא שלכל נשמה יש משימה, ולא כל משימה יכולה להסתיים במעגל חיים יחיד. התלמוד אומר שאפילו אם אדם לווה סכום קטן ולא מחזיר אותו, הוא יצטרך להיוולד מחדש על מנת להחזיר את החוב

כמו כל סוגי הייסורים, גם הסבל צריך להיתפס כאתגר, עם טווח רחב של אפשרויות תגובה. מהן הבחירות הרעות שהורים לילד שסובל יכולים לבחור? כעס, מרירות, התנכרות לילד, התנכרות הדדית, התנכרות לאלוקים, התנכרות ל"אני" הטוב יותר שלהם. אלו הן דרכים שבהן אנשים בוחרים להגיב לעתים קרובות. האפשרויות החיוביות קיצוניות בדיוק כמו אלה השליליות: התמסרות לילד; התמסרות הדדית; הכרת טובה לאלוקים על כל מה שזכו לקבל ממנו להנאתם, במקום התמקדות במה שהחמיצו, עד למידה כזו שראיתי אצל הורים לילדים החולים במחלות סופניות, המודים לאלוקים על כל יום, ובעצם כל שעה של חיי ילדיהם, ברמת רגישות לרגעי החיים שבדרך כלל שמורה רק למיסטיקאים גדולים או למשוררים דגולים

העונש הגרוע מכל, הוא לא כלום. כאשר לא מתרחש שום דבר קשה בחיים, זה עלול לומר שמסיבה כלשהי התייאשו מאיתנו, ואנחנו נחשבים בלתי ראויים לעמוד בניסיון. גם חייל שעובר טירונות עלול להתלונן על האימונים הקשים, ועל התשישות מהתרגילים, אבל למעשה, אלה שהוערכו כבלתי כשירים מבחינה גופנית או נפשית, לא זכו להזדמנות כבר באימון הראשון. בתוכנית האלוקית, ניסיונות ומבחנים ניתנים רק לאלה שיש להם היכולת לעמוד בהם

מובן שזה לא ההסבר היחיד לחיים שלווים. לפעמים, אדם יכול לחיות חיים שלווים ולהתקדם בחיים אלה בלי צורך בתמריצים מעודדי צמיחה. אנשים שאינם ישנים אינם זקוקים לשעון מעורר. לכן, מכיוון שהצמיחה האישית אינה ניתנת להערכה בעיני המתבונן מן הצד, אף אחד אינו יכול לשפוט אם חיי השלווה הם אות לצמיחה מתמדת או למחיקה מוחלטת. האחרונה, בכל אופן, נחשבת לעונש הגרוע מכל

מכל מקום, סבל הוא לא תמיד עונש. בעיקרון, קיימות עוד שתי סיבות אפשריות מדוע אנשים סובלים. כדי להבין את האפשרות הראשונה, בואו נחזור אל אברהם אבינו. המדרש מונה עשרה ניסיונות שהיה על אברהם לעבור, כשהדרמטי מכולם היה הציווי להקריב את בנו האהוב יצחק. עשרת הניסיונות של אברהם לא היו אמצעי ענישה. אברהם היה שוחר רוחניות מושבע; הוא לא היה במצב של עיכוב רוחני שממנו היה צריך להעלות אותו, והוא גם לא יצא למסלול הרסני מבחינה רוחנית שממנו היה צריך להרחיק אותו. אילו היה אברהם צריך "לפשפש במעשיו", לבדוק את מעשיו, כמו שאנחנו צריכים לעשות כשהסבל מבקר אותנו, הוא לא היה מוצא שום חטאים. רק החלטות נכונות תמידיות, שהפכו אותו ראוי למתנות שנבעו מהניסיונות האדירים בהם עמד

לעתים קרובות לאדם יש כוחות אדירים שיבואו לידי מימוש רק דרך תהליך של ניסיון. הסבל שלו אינו אות לכישלון, אלא פוטנציאל לגדולה. לכן, אסור לנו להביט באנשים שסובלים ולומר: "הם בטח הביאו את זה על עצמם. מגיע להם." אולי זה בכלל לא העניין. אולי הם דווקא אנשים שמסוגלים להתעלות מעבר למה שמסוגל האדם הממוצע

כאשר אנחנו עוקבים אחר חייהם של צדיקים גדולים, לעולם לא נוכל להשתמש במילה "קלים" כדי לתאר אותם. קחו למשל את הברכה הרגילה שהורים יהודיים מברכים בה את בנותיהם מדי ליל שבת. הם מברכים אותן שיהיו כמו שרה רבקה רחל ולאה, אמהות העם היהודי. תחשבו מה אנחנו מאחלים לבנות ה"מסכנות" האלה. "תהיי כמו שרה": אנחנו מאחלים לך חיים של עקרות; נדודים ממקום למקום בלי שורשים; חטיפה על ידי דיקטאטור מזרח-תיכוני (פרעה); שבעלך ייקח אישה שנייה, שתיכנס מיד להריון ותזלזל בך; ובנך היחיד, שייוולד לך לבסוף לאחר שכבר התייאשת, כמעט ויוקרב לעולה על ידי אביו. מה אנחנו מאחלים לילדה התמימה הזאת? האם לא היה נשמע טוב יותר לאחל: "אל תהיי כמו שרה, היי כמו ספיר: תלכי לבית ספר טוב; תינשאי לרופא; תקני בית גדול; תחיי באושר ועושר עד מאה ועשרים". זה לא טוב יותר? לא, מכיוון שלא בשביל זה אנחנו חיים. אילו נועדו החיים להנאה ולשביעות רצון, אז 'להיות כמו ספיר' הייתה הברכה הטובה ביותר. אך מכיוון שהחיים מיועדים לשיפור וצמיחה, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא להיות כמו אותה ספיר – ובסופו של דבר לעזוב את העולם לא טובים יותר מכפי שנכנסנו אליו

זה רעיון שקשה מאוד לקבל, משום שרובנו חושבים, או מרגישים בתוך-תוכנו, שהעולם היה צריך להיות יותר דומה לדיסנילנד – בלי שכונות עוני, בלי מחלות, הכל נקי, צבעוני, כייפי ומרגש, עולם שבו הפסולת נאספת ברגע שהיא מושלכת ואף אחד אינו סובל לזמן רב יותר מאשר כמה רגעי נסיעת-אימה באחד המתקנים. בדגם כזה של עולם, כל צורות הסבל הן טעות, אורח בלתי קרוא, או מסיג גבול שפלש פנימה דרך פרצה אקראית בגדר ההפרדה הלבנה. אולם, התיאור המקראי של הבריאה מודיע לנו שהעולם תוכנן להיות בדיוק כמו שהוא: מקום של חושך ודין. כל סבל, אובדן או משבר, נכנס מבעד לשער הראשי, כשבידו הזמנה מוזהבת הנושאת את שמו. הוא אמור להיות כאן. הבחירה שלנו, בתור המארחים, היא אם לצאת עמו במחול, או לא

השאלה שמתעוררת לעתים קרובות היא, מדוע הטובים צריכים לסבול יחד עם הרעים בזמנים של אסון כללי. אחת מהתשובות היא, שהקב"ה ברא את העולם במתכונת של בחירה חופשית. כמו שהמחישו זאת פסיכולוגים התנהגותיים: אם אדם, או אפילו בעל חיים, מתוגמל בכל פעם שהוא חוזר על פעולה א', ומוענש בכל פעם שהוא חוזר על פעולה ב', כל האורגניזמים ילמדו לעשות את א' ולהימנע מב'. האלוקים לא רוצה להוריד את בני האדם לרמה של בעלי חיים חסרי דעת, ולכן הוא לא מעניש בבירור את הרשעים ומתגמל לעין-כל את הטובים בעולמו. על פי היהדות, יש המון זמן ליישוב החשבונות בעולמות הרוחניים שאליהם נכנסת הנשמה לאחר מות הגוף, אבל בעולם הזה, לא תהיה כל תועלת פנימית ואמיתית, אם יודיעו הכותרות: "רעידת אדמה הרעישה את הארץ. אולפני פורנוגרפיה נהרסו. בתי כנסת נותרו ללא פגע", באופן כזה עשיית הטוב תהיה אוטומטית, ולא מתוך בחירה חופשית

עסקנו בשלושה מקורות שונים של סבל: עונש; דחיפה להוציא תכונות נעלות מן הכוח אל הפועל; כאב החיים המוטבע בעולם הטבעי. כל סבל שהוא חייב להשתייך לאחת מקבוצות אלה. אז עכשיו, כאשר אנחנו, או מישהו הקרוב אלינו, סובלים, ואנחנו שואלים את עצמנו "למה?", האם נוכל לזהות את המקור? בדרך כלל לא. אנשים צדיקים ומקודשים, בעלי "חשבון נקי" במיוחד, יכולים לפעמים להתבונן בחייהם ולזהות בדיוק מאין נובע כל חיסרון ומהו התיקון שלו. מעטים מאיתנו מסוגלים לעשות זאת, פשוט משום שהחשבונות הפנימיים שלנו עמוסים בחטאים, מעילות ומחדלים עד שבלתי אפשרי להבחין בקשרים הסיבתיים

אם נשאל את השאלה הנכונה, האלוקים מצדו יוביל אותנו אל התשובה הנכונה. לזה מתכוון התלמוד כשהוא אומר: "הבא להיטהר, מסייעין אותו". התפקיד שלנו הוא לשאול את השאלה הנכונה