רוצים לדעת וללמוד עוד? צרו עמנו קשר 2284260 052

חזרה לגמרא | הדרך לגן עדן

ארץ ישראל ובבל בארץ ישראל פעלו האמוראים במרכזים שונים בתקופות השונות, ובהם ציפורי, טבריה וקיסריה. בבבל היו המרכזים ישיבות סורא, נהרדעא ופומבדיתא. תורת ארץ ישראל הגיעה לבבל ולהפך, על ידי החכמים שנסעו מארץ ישראל לבבל ומבבל לארץ ישראל, ונקראו "נחותאי" - יורדים. גורל שני המרכזים היה שונה: בארץ ישראל גברה מלכות הרשעה (רומי וביזנץ), והיא דיכאה את היהודים וביטלה את הנשיאות דורות מעטים אחרי חתימת המשנה. לעומת זאת, המרכז בבבל נשאר מחוץ לגבולות רומי וביזנץ, מרכזי הנצרות. בבבל שלטו הפרסים מבית ססאן, שלטון שהיה נוח ליהודים, ואיפשר שגשוג הישיבות בסורא, בנהרדעא (עד חורבנה), בפומבדיתא ובמקומות אחרים

ההבדל בין מצב היישוב בארץ ישראל ליישוב בבבל משתקף גם בהבדל בין התלמוד הירושלמי לבבלי: התלמוד הבבלי נערך עריכה מדוקדקת בתנאים טובים, ואילו הירושלמי עריכתו חטופה וסדרו לקוי. גאוני בבל הפיצו את התלמוד הבבלי בכל תפוצות ישראל, והוא הפך להיות ספר ההלכה המחייב את כל ישראל.

מב"ם: פועלם של האמוראים (רמב"ם, הקדמה למשנה) לימוד המשנה לא חדל דור אחד דור להתבונן במשנה, לחקור בה ולפרש אותה; כל חכם לפי חכמתו ובינתו. ונחלקו בפירוש קצת הלכות ממנה לפי רוב השנים. ואין חבורה מהם שלא חקרה והתבוננה במשנה, וגילתה חידושים והשוותה אותם לעניינים אחרים. עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי, שהם האחרונים מחכמי התלמוד. והתבודד רב אשי לחבר התלמוד, וראה בעצתו לעשות בדברי כל הבאים אחרי רבנו הקדוש, כמו שעשה רבנו הקדוש בדברי כל הבאים אחרי משה. וכלל כל דברי המדברים ושכל המתבוננים ופירוש המפרשים ודקדוק ההלכות; וקבצם וכבש הכול בחכמתו במה שנתן לו הקדוש ברוך הוא מנפש פשוטה וכבוד החכמה - וחיבר התלמוד

מה כולל התלמוד והייתה כוונתו בו ארבעה דברים: (1) פירוש המשנה וכל מה שנפל בה מדברים המכילים עניינים רבים: ממחלוקת הפירושים וטענות כל מפרש על חברו וגילוי טענת האמת - וזה ראשית הכוונה שנתכון. (2) פסק הדין על דעת האחד משני החולקים שנחלקו בדברי המשנה או בפירושה או בחידושים שנתחדשו בה ושחיברו עליה. (3) בחידושי העניינים שהוציאו חכמי כל דור מן המשנה וגילוי העיקר והראיות שהורו בהן וסמכו עליהן התנאים המדברים במשנה, עד שנסדר מדבריהם מה שנסדר; והגזרות והתקנות העשויות מאחרי רבנו הקדוש עד המחבר הזה. (4) דרשות שהן ראויות לפי עניין כל פרק שנזדמן להיות בו דרש. הדרשות וזה העניין הרביעי, רצוני לומר הדרש הנמצא בתלמוד, אין ראוי לחשוב שמעלתו מעטה ותועלתו חסרה; אבל יש בו תבונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההן כשיסתכלו בהן הסתכלות שכלית, יובן בהם מהטוב האמיתי מה שאין למעלה ממנו; ויגלה מהם מן העניינים האלוהיים ואמיתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו, וכל מה שעסקו בו הפילוסופים לדורותיהם. ואם תביט אותו על פשוטו, תראה בו עניינים רחוקים מן השכל שאין למעלה מהם

ועשו דבר זה לעניינים נפלאים מאוד: האחד מהם - ללטש רעיוני התלמידים וללבב לבותם, ועוד: כדי לעוור עיני הכסילים שלא יזהירו לבותם לעולם. ואילו היית מראה להם זוהר האמיתות יסבו פניהם מהם, כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם: "אין מגלין להם את הסוד" - מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמיתות על בוריין. פסק הלכה מן התלמוד (אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הלכה") אין למדים הלכה אלא מהתלמוד. כלומר: מדברי האמוראים. ואף על פי שהתנאים היו יותר גדולים מהאמורים, פסקי הלכה אנו למדים מהאמוראים, כיוון שידעו סברת הראשונים והכריעו ביניהם ועמדו על עיקרם של דברים

והאמוראים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה וסוגיות האמוראים מכריעות יותר מסתמי משניות, שהם אחרונים. ורבינא ורב אשי הם סוף הוראה, וחתמו התלמוד וקיבלום כל ישראל עליהם, ועליהם כל ישראל סמוכים. ולכן בהלכות הפסוקות בדברי האמוראים אנו סומכים, כיוון שפסקום וכתבום רבינא ורב אשי

ולא נכתב התלמוד אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורות, וכאילו אמרו לנו הלכה למעשה הוא, שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו. ואפילו כשלא כתוב מפורש בגמרא בתורת פסק הלכה, אלא שיש להוכיח מסוגיית השמעתתא כן, הרי זו הלכה שסומכים עליה אם הוא תלמיד חכם שהגיע להוראה ונראה לו לפי סוגיית הגמרא שכן הלכה. ואמרו באגדה: "כל ימי עני רעים" - זה בעל משנה שאינו יכול להורות מתוך משנתו; "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל גמרא, שבקי בטעמי המשניות ועיקרם, ויש בידו כוח להורות הלכה למעשה. ואחרי חתימת התלמוד אין רשות לאדם לחדש דבר מעתה, ואין רשות לגרוע ולהוסיף ולסתור ולבנות, וכל שכן לחלוק על התלמוד. וכל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שלימדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, דור אחר דור, עד משה רבנו ע"ה. ויש מוסיפים, שבשעת חתימת הגמרא קיימו וקיבלו עליהם שדורות האחרונים לא יחלקו עליהם, ולכן לא ניתנה רשות לשום אדם לחלוק עליה. מבנה דף התלמוד הדפסתו חלקים מן התלמוד הבבלי נדפסו לראשונה בשנת 1482 בספרד ובפורטוגל. רק בשנים 1520-1530, הודפס התלמוד בשלמותו בידי המדפיס הנוצרי דניאל בומבירגי מוונציה

במהדורה זו נקבע תבנית דף התלמוד. "ש"ס ונציה" כלל: חלוקת הגמרא לכל משנה (שלא כמו רוב כתבי היד שבהם מופיעה המשנה לכל פרק בתחילתו), חלוקה לדפים, עימוד, פירוש רש"י ותוספות. המהדורה הטובה ביותר של התלמוד הבבלי נדפסה בוילנה בידי האלמנה והאחים ראם, בשנים 1880-1886. במהדורה זו נוספו לתבנית פירושים וכלי עזר שונים שהובאו הן בשולי הדף והן בסוף כל מסכת ומסכת. "ש"ס וילנה" הפך למהדורת אם לכל המהדורות שנדפסו מאז, שאינן אלא העתקות ותצלומים שלו. פירושים רש"י: הפירוש לתלמוד הוא פירושו של רש"י - רבי שלמה יצחקי (נולד 1040). הפירוש מודפס תמיד בצד הפנימי של הדף

פרטים בפרק "מפרשי התלמוד". תוספות: מודפסים תמיד בצדו החיצוני של העמוד. יצירה קיבוצית של תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רש"י, במאות ה-12-14. פרטים בפרק "מפרשי התלמוד". רבנו חננאל: במסכתות רבות מופיע פירושו של רבנו חננאל בן חושיאל (מצפון אפריקה, במאה ה-11). זהו אחד הפירושים הראשונים לתלמוד. שלא כרש"י, עוסק רבנו חננאל בעיקר בפירוש קטעים או סוגיות שלמות, מבאר את עיקר תוכנן ואינו עוסק בפרטים. רבנו נסים: בכמה מסכתות מודפס על הדף פירושו של רבנו נסים, שפעל במאה ה-10 בצפון אפריקה. בפירושו הוא מבאר סוגיות מסוימות בלבד, ואינו מצוי בכל דף במסכת.