מעמד האישה ביהדות

האישה ניחנה בבינה יתרה העולה על זו של האיש, וכמדרש חכמים: ויבן ה' אלוקים את הצלע- מלמד שנתן הקבה בינה יתרה באישה, יותר מבאיש (נידה מה, ב'). זכתה היא בבינה יתרה מטבעה, ואינה חייבת לרכשה מבחוץ, מה שאין כן האיש: דרכה של אישה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם. משום כך פנויה ומזומנת האישה למילוי ייעודה הגדול והמופלא בבניין בית משכן לתורה ובחינוך ילדיה ליראת שמים ועבודת ה', וכפי שאמרו חזל: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן (ברכות יז, א'). לאמור: זכותן של הנשים עומדת להן בשגרן בניהן לבית הכנסת ובעליהן לבית המדרש, וממתינות לבעליהן עד שישובו מבית תלמודם

דבורה הנביאה הייתה המנהיגה והמצביאה הראשונה והיחידה בין שופטי התנ"ך. ציור של גוסטב דורה

כל כבודה בת מלך פנימה. הפנמה זו אינה שרירותית, אלא מוטבעת באישה מטבע בריאתה, וכך מתארים זאת חזל: ויבן ה' אלוקים את הצלע, התבונן מאין לבריאותה. אמר: לא אברא אותה מן הראש- שלא תהא מייקרת ראשה (מתגאה), ולא מן העין- שלא תהא סקרנית, ולא מן הלב- שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד- שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל- שלא תהא פרסנית (רדופה ללכת לכל מקום), אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם, ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא בה, היה אומר לה: תהיי אישה צנועה. ומסיימים חזל בקורטוב של לעג מריר: ואף על פי כן: ותפרעו כל עצתי (משלי א', כה).- שכולן יש בה

ברור שכל ניסיון להסיר מעל האישה את צניעותה הטבעית ומאידך להעמיס עליה גם תפקידיו של האיש, גורם לעיוות דמותה, כפי שתעוות דמותו של האיש אם יוטלו עליו תפקידי האישה. ומשום כך אנו מוצאים שחזל מגדירים כעבודת פרך – החלפת מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. מתוך הבחנה מהותית זו, העלו חכמינו חלוקת תפקידים בין בני הזוג: במילי דביתא (בענייני הבית)- קובעת האישה, במילי דעלמא (בענייני העולם)- קובע הבעל (בבא מציעא נט א'). אכן, הבעל הוא הפועל כלפי חוץ, ואולם את כוחו וגיבויו הוא שואב ומקבל מן הבסיס המוצק של ביתו- זו אשתו, משום כך נקראת היא עקרת הבית, לאמר- העיקר שבבית. ראויה היא, אפוא, לכבוד רב, וכיבודה חובה על בעלה, ואף מתן שכרה בצידה, כדברי חזל: אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ולאברם הטיב בעבורה, והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא- אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו

מעמד האישה בימנו

בתקופה זו, כאשר מרכיב האהבה במערכת היחסים שבין איש לרעהו הינו דל ונדיר ביותר, עולה כפורחת תדמית האהבה במובנה המיני. אין לך אמן בן דורנו, ויהיה הוא סופר או משורר, מחזאי או מלחין, צייר או פסל, שאבן הבריח של יצירותיו אינו סובב הולך על ציר האהבה בין לאישה. יצירות אלו אין בהן כדי לרומם את הנפש מאצילותה של האהבה הנבחרת, זו הנוטלת תמצית לבב איש ויוצקתו אל לבב רעותו וחוזר חלילה, זו הכורתת ברית נצחים בין נושאיה גם בבוא ימים אין חפץ בם, זו שמדובבת ללא אומר ומרטיטה ללא מגע. פרסומת אין הן אף בבואתה של אהבה כגון זו, אלא כולן ביטוי לדחפי אדם טבעיים, עטיפה פרחונית דמוית תרבות, ליצרים אנוכיים של בן אנוש. אהבה התלויה בדבר, שכדי להשיגה נכון האדם, תוך הבנה של החברה הסובבת אותו לרמוס כל ערך נעלה, ובאובדנה עם אי היענות הצד שכנגד, ימירנה בשנאת שאול ויגיב בחמת רצח

אין היהדות שוללת את האהבה, אדרבא, היא מחייבת אותה ביותר: - שנו רבותינו, האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאם סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר (איוב ה' כד) וידעת כי שלום אהלך (יבמות סב ב')
חזל מטיפים לאהבת אשתו כגופו ללא אנוכיות ומתוך כבוד מירבי, בראותם אהבה זו כאחד ממרכיבי היסוד לשלום הבית, וככורח חיוני לשלמותו. דמותה של האישה כפי שהוטבעה על ידי הבורא, והתייחסותו של הגבר אליה כפי שהורתה התורה, הינן ערובת אמת לאהבה מלאה, כי האהבה מושתת על מכלול הנימים הדקים המקשרים בין האוהבים ואשר הם סמויים וחסויים בפני כל זר

והיה ככל שירבו רגשות משותפים המיוחדים אך ורק להם כן תגבר ביניהם האהבה, וככל שיצטמצמו נימי הקשר ורגשות הייחוד, כן תהיה אהבתם שטחית ודלה יותר. הדור המתירני החושף את האישה לעין זר וללב זר, מותיר אך מעט מאוד מוקדי קשר בלעדיים לבני הזוג בלבד, כי מרביתם פתוחים לשותפות כל, ושוב אין זה מפליא מדוע יחסי הזוגות בחברה המתקדמת הינם כה רופפים

מאידך, בת ישראל כשרה שכל כבודה הוא פנימה, שמופת היא בצניעותה הן בלבוש הן בהנהגה כולה, אבן חן היא לאהבת בעלה, והוא, בעלה, שרק אותה יידע, אבן שואבת הוא לאהבתה שלה, משום כך הקשר שביניהם הוא נצחי, ומתעלה על עצמו בשלהבת רגשות גואה לאין קץ וגבול. סיכום לכל האמור, שוב נמצא בדברי חזל: - אמר רבי תנחום, אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אישה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא אמרו: בלא תורה, בלא חומה. רבא בר עולא אמר: בלא שלום

מעמד האישה במשנה ובתלמוד

רבא הורה לבני העיר לכבד את נשיהם כדי שיתעשרו. אין זו מליצה ריקה, אלא קביעת עובדה שברכבת הבית תלויה באישה, ולא רק הברכה, אלא כל גורלו של האיש נחרץ בגין אשתו, ושוב דרשו זאת מן הכתוב: אמר רבי חנינא, כל ימי עני רעים (משלי טו טו) זה שיש לו אישה רעה, וטוב לב משתה תמיד (שם) זה שיש לו אישה טובה (בבא בתרא, קמה, ב'). ואם במשקל ערך האישה בבית אנו עוסקים, הרי שכאן המקום להביא מאמר חזל המצביע על כך שבערוב ימי האדם גדולה ברכתה של האישה בביתה: סבא בביתא- פחא בביתא (זקן בבית- משא כבד בבית), סבתא בביתא- סימא בביתא. על כן נוטלת האישה חלק שווה במעמדו של הבעל: אשר חבר- הרי היא כחבר (שבועות, ל', ב'). אין להפריד בין האישה לבין מעמדו ותפקודו של הבעל, מאחר שגם בפעלו מחוץ לכותלי ביתו, אשתו היא שותף מלא לו, אם לטוב ואם לשבט

עד כה פרסנו את ידיעת ברכת הבית שבשל האישה, גודל כבודה וחין ערכה, אולם יש מירקם יחסים בין הגבר והאישה שהוא מעל ומעבר לזה, הממוקד במושג יסודי אחד- האהבה. אין זה מושג חדש, ימיו כימי עולם, והינך מוצא אותו בכתבי הקודש ובספרות חיצונית, בשירה ובסיפור, במקורות היהדות ובתרבויות זרות, אך דורנו המתירני הפך ליבו לסגוד לאהבה, ואף זאת בצורתה הזולה ביותר

מעמד האישה בפסיקת הרמב"ם

בימי הביניים הנשים היו משכילות פחות מהגברים, וביטוי לכך נותנים דבריו של הרמב"ם אשר כמעט בכל מקום שבו הוא מביא עמדה אשר לה הוא לועג, הוא מציין שהיא נחלת "הנשים והטיפשים". בהרבה מקומות בהלכותיו נשים נמצאות בסטטוס דומה לעבדים וקטנים. וכן כותב: "אין בלימוד הנשים תועלת, שהנשים לומדות טעות". עם זאת, הרמב"ם הכיר בכך שמדובר בהכללה ושיש נשים אשר לומדות תורה וראויות לכך. יתר על כן, בהלכות לימוד תורה הוא מורה שאין ללמד נשים מלכתחילה לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה. הטור והשולחן ערוך הלכו בעקבותיו. אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטותה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות: ‏‏[16] ובשולחן ערוך מבאר את המושג תיפלות כמו דברי הבאי = הרהורי עבירה

במסגרת הלכות דעות המכילות הדרכות והמלצות להתנהגות הראויה בחיי היהודי, מורה הרמב"ם לאדם, שראוי שלא יקיים יחסי מין שלא ברצונה של אשתו, או אפילו במצב של מודעות לא מלאה כמו שכרות או שינה: "ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנין, ולא עצבנין; ולא אחד מהן. ולא תהיה ישנה; ולא יאנוס אותה, והיא אינה רוצה--אלא ברצון שניהם, ובשמחתן. יספר מעט וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשה;" לעומת זאת, בהלכות איסורי ביאה, העוסקות באסור ובמותר בכל הנוגע לקיום יחסי מין, הרמב"ם פוסק (ובעקבותיו הטור והרמ"א) לבעל לבעול את אשתו באיזה אופן שירצה: - :"אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה... ואע"פ כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך..."‏‏. במסגרת חיובי הבעל לאישה נכלל גם חובת קיום יחסי מין ("עונתה"), אך הרמב"ם פוסק שהאישה יכולה לפטור את הבעל מחובתו זו, אם היא אינה מעוניינת ביחסי המין. מצד שני, כותב הרמב"ם שאסור לאישה למנוע מהבעל את קיום יחסי המין, אם הוא מעוניין בכך, שלא מסיבה רפואית: "וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה

אסתר מלכת פרס, שנטלה חלק מרכזי בהצלתם של ישראל בתקופה הפרסית. על שמה קיימת בתנ"ך מגילה. פי דברי חז"ל היא תבעה מחותמי התנ"ך שיספרו על מעשיה, ויכלילו את המגילה בו והצליחה בכך ("כתבוני לדורות"), אף שהיו הסתייגויות מצידם. ציור מהמאה ה-19 של הצייר ליאון בנוויל

חכמי אשכנז

רבנו גרשום, בתקנותיו המפורסמות, אסר על גבר לשאת יותר מאישה אחת. הוא גם אסר לגרש אישה בניגוד לרצונה. שני איסורים אלו גרמו כפי האמור בהמשך למסורבת גט ומסורב גט. חרם זה אלו לא התקבל ביהדות אסיה. עם זאת גם ביהדות אשכנז, במקרים מסוימים הוגבל כוח החרם, כמו במקרה של "היתר מאה רבנים" משלוש ארצות שונות

מעמד האישה החל מתקופת ההשכלה

ישנן דיעות הסוברות כי תקנותיו של רבינו גרשום [שלא את כולן הוא תיקן אלא חלק ניתקנו לאחר מותו אך יוחסו לו], לא רק באו במטרה להיטיב עם מעמד האישה, אלא מטרתן הייתה לאשרר מציאות קיימת שבה נשים היו משכילות מוהלות, שוחטות, קיימו תפילות לעצמן בה הן היו חזניות, ואפילו ישנה עדות על אישה שלפרנסתה מלמדת ילדים תורה. הווה אומר מעמדן היה רם יותר משנוטים לחשוב היום ופעילותן התפרשה על כל טווח החיים הדתיים

מעמד האישה ביהדות האורתודוקסית

בימינו מקומה של האשה ביהדות האורתודוקסית כפי שהתפתח בהלכה במשך מאות שנים, הוא משני; האשה, כפי שכתוב בספר בראשית, היא עזר כנגדו של הגבר. מקומה בטקסים האורתודוקסיים הינו צדדי, והדבר שממחיש זאת הוא "עזרת הנשים" בבית הכנסת. בשלהי המאה העשרים החלה בישראל פעילות של פמיניזם דתי (בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי) במסגרת היהדות האורתודוקסית במטרה להביא לשינוי במעמד האישה ביהדות האורתודוקסית

נשים בכהונה ציבורית

גולדה מאיר. האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל. מינויה גרר תגובה של אי נחת בקרב הסיעות החרדיות.בקטע מהספרי שלא נזכר בתלמוד, נקבע כי אשה איננה יכולה להתמנות למלוכה. הרמב"ם פסק זאת להלכה וחידש, ללא מקור ידוע, שדין זה מתייחס לכל תפקיד הנהגתי שיש בו שררה ואחריות, דין זה לא נמצא בשום ספר הלכתי ידוע אחר, ורוב הראשונים חלוקים על הרמב"ם בנקודה זו. ספרי הפסק המקובלים מציינים רק איסור על כהונה כדיינות. כיום החרדים החמירו, לפי גישתו של הרמב"ם, ומצמצמים את הנשים לעבוד במקצועות של צווארון ורוד (הוראה, אחיות, פקידות וכדומה) למעט במקרים חריגים. בציבור הציוני-דתי מאפשרים לאשה לכהן כחברת כנסת, מנהלת ואף ראש עיריה ומועצה וכדומה, אם כי לא לתפקידי רבנות ודיינות ואף לא חברות במועצה דתית. בתחילת שנות העשרים התחולל ביישוב פולמוס ער לגבי השאלה האם יש לאפשר רק לגברים להצביע למוסדות היישוב, כפי שעדיין היה נהוג אז במדינות דמוקרטיות רבות (כולל השלטת בארץ, בריטניה), או גם לנשים

בפולמוס זה התבטאו רבנים רבים כנגד מתן זכות בחירה לנשים, ובראשם הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי והרב קוק, אולם, כפי שהדגיש בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, שני אלה ורוב האחרים לא השתמשו במילה "אסור" אלא ב"לא ראוי" וכדומה

לעומתם הרבנים עוזיאל והרב חיים הרשנזון הביעו עמדה נחרצת התומכת בזכות בחירה לנשים, ואף בזכותן להיות נציגות נבחרות. בעוד שהרבנים שאסרו על בחירה העלו נימוקים הלכתיים כמו איסור שררת אישה, איסור לחדש מנהג שלא היה קיים בישראל, וחשש לפריצות ונימוקים השקפתיים כמו צניעות, קלקול שלום בית וקלקול המידות של הנשים שיהפכו להיות אגרסיביות וחנפניות, הרבנים שהתירו בחירת נשים טענו כי בדמוקרטיה אין איסור שררה מפני שהציבור מקבלים בהסכמה, חשש לפריצות אינו קיים בחברה מתוקנת, אי אפשר להחיל על עניין זה הגבלות מנהג מסיבות שונות, וחשש לקלקול שלום בית אינו חשש נכון, כי אז יהיה מקום להחמיר בעוד תחומים[24]. באופן עקבי ועקרוני אין בין חברי הכנסת של החרדים נשים בשל נימוקים הלכתיים

כאשר גולדה מאיר התמנתה לראשות ממשלת ישראל, ח"כ יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל בכנסת שפרש מתפקיד שר כבר ב-1952 על רקע התנגדות מפלגתו לשירות לאומי לבנות אמר: "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אשה בראש הממשלה

רות המואביה שמתוארת בתנ"ך כ"אשת חיל", מצליחה לטפס ממעמדה הנמוך באמצעות נחישותה ועוצמה ולהשתלב בתוך שושלת המלוכה הישראלית. בתמונה "רות בשדה בעז", ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld משנת 1828

על מיכל בת שאול מסופר בספר שמואל כי אביה המלך ביטל את נישואיה לדוד וחיתן אותה עם פלטי בן ליש, לאחר ניסיון כושל שלו להרוג את דוד. בתמונה מיכל ממלטת את דוד דרך החלון. גוסטב דורה, 1865