רוצים לדעת וללמוד עוד? צרו עמנו קשר 2284260 052

חזרה אחורה לתורת הסוד וחכמת הנסתר

?מדוע איננו מבינים את ההיגיון האלוקי

הפרה האדומה, המטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים, מהווה מעין סמל למצוות שטעמן אינו מובן לנו. כמוה יש עוד חוקים רבים שלא נתפרש טעמם. זאת, כמובן, משום שהמוח האנושי מוגבל, ואין ביכולתו לרדת לסוף “דעתו” של הקב”ה. אולם מדוע זה כך? מדוע שכלנו כה מוגבל, עד שאינו מסוגל להבין את השכל האלוקי? להלן הביאור

אדמוה"ז מראה ומאיר לו את דרך האמת, שהיא גם דרך ברורה ומאירה , כיצד "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". התניא מכריתה את הקליפה הקשה המונעת מלימוד פנימיות התורה כ"ק אדמו"ר הצ"צ אמר : ישנה קליפה שנקראת בשם "תניא" שמנגדת ללימוד רזין דאורייתא ( וההתנגדות היא, משום שהקליפה יודעת שעי"ז מקרבים את הגאולה ). ובפתיחה זו (במילה "תניא".) נתכווין רבינו הזקן (ועד"ז באידרא רבא בזח"ג קכ"ז,ב) להחליש ולבטל קליפה זו. ובמילא, לקרב ולהביא בפועל את הגאולה. והענין הוא כמ"ש בספרי קבלה, שהקליפה הנקראת בשם "תניא" היא קליפה קשה ביותר ונמצאת בלב רוב לומדי התורה, וע"י לימוד פנימיות התורה כורתים אותה. ועפ"ז תובן השייכות של התניא והאידרא רבא, לפתיחה במילה "תניא", יותר משארי ספרים

כאמור, איננו יכולים להבין את השכל של הקב”ה, כי שכלנו שונה משכלו. אך מדוע הוא כה שונה? משום שהוא משרת רצון שונה! מהו רצונו של הקב”ה? ובכן, זהו הרצון המפותח ביותר במציאות. רצון אינסופי להיטיב ולהשפיע לברואיו שפע של טוב ועונג עד אין קץ. כשם שהאלוקים הוא מושלם, ולא חסר לו מאומה, כך גם הרצון שלו הוא רצון מושלם וטהור אך ורק לתת ולהשפיע

לעומת זאת, רצונם של רוב בני האדם, אינו רצון טהור. גם אם יש באדם רצון טוב לתת ולהעניק לזולת, נדירים המקרים בהם לא תהיה מעורבת בו גם כוונה, נסתרת או גלויה, לזכות בכבוד, סיפוק, הערכה עצמית, או שכר בעולם הבא. אך אם נעקור מהשורש את הרצון, הגלוי והסמוי, לסיפוק עצמי על חשבון אחרים, ונמירהו ברצון “נקי” של נתינה לזולת - הרי שרצוננו יהיה שווה לגמרי לרצונו המושלם של הקב”ה. בכך נקיים את הכתוב בפרקי אבות (ב’, ד’): “עשה רצונך כרצונו”. כתוצאה ישירה מכך, גם שכלנו ידמה לשכלו המושלם של הקב”ה. או אז, נזכה להבין את כל מה שהוא מבין. ובין השאר גם את ההיגיון שבמצוות פרה אדומה

שלי - שלי? שלך - שלך?  נו אז של מי

הזהר הקדוש (קרח דף ב’, ובהסולם אות ד’) כותב כי “קרח רדף אחר שאינו שלו”, וכי סיפורו של קורח בא ללמדנו כי “כל הרודף אחר שאינו שלו, הוא בורח מפניו. ולא עוד, אלא מה שיש לו, נאבד ממנו“. את המאמר שכתב לביאור דברים אלו, פותח הרב ברוך שלום הלוי אשלג בשאלה מעט מוזרה: “מהו הדבר שיכולים לומר, שזה שייך להאדם. כלומר, שיכולים לומר, שזה שלו. ומהו הדבר שרוצים לומר עליו, שאינו שלו?“ מוזר ביותר. כיצד ייתכן שחכם בעל שיעור קומה כמו הרב אשלג, אינו יודע סדרי עולם? הלוא כל זאטוט יודע מה שייך לו ומה אינו שייך לו! מהמשך דבריו, מובן שכוונתו הייתה לשאול: “על איזה רצון מרצונותיו של האדם ניתן לומר שהוא שייך לאדם, ועל איזה רצון ניתן להגיד שהוא אינו שייך לאדם“. אך עדיין, הדברים רחוקים מלהיות ברורים

מה הפירוש “רצון ששייך לאדם” או “רצון שלא שייך לאדם”? האם יש איזשהו טאבו שבו נרשם מיהו הבעלים של כל רצון ורצון? כדי להבין זאת, נצטרך לנתח מעט את אופיו של הרצון האנושי. כל רצונותיו של האדם משרתים את אותה מטרה: להימנע ככל האפשר מייסורים, ולזכות בתענוג רב ככל האפשר. לדוגמא, אדם מסב לארוחת הערב, כדי להימנע מייסורי הרעב. אך בד בבד הוא משתדל גם שהאוכל יערב לחיכו, כדי שייגרם לו תענוג מירבי

לאחר מכן הוא מצחצח את שיניו, כדי ליהנות מפה רענן ולא לסבול מריח לא נעים. בשלב זה, הוא פורש למיטתו, כדי ליהנות משינה מתוקה ולא לסבול מעייפות. וכן הלאה. אמנם לעיתים האדם מוכן לסבול באופן זמני, אך זאת בתנאי שיקבל בעתיד תענוג שעבורו ישתלם הסבל. על כן, האדם מסכים לעמול קשות, משום שיקבל על כך משכורת הגונה. לכן האדם מוכן גם לקיים מצוות, הכרוכות לעיתים באי-נוחות ואף בסבל, מאחר והוא בטוח שיזכה בזכותן לשכר רב בעולם הבא. למעשה, לכל אדם יש רצון אחד ויחיד: רצון לקבל הנאה ותענוג. רצון זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: רצון לקבל הנאה מאכילת פלאפל, רצון לקבל הנאה מריקוד קצבי, או רצון לקבל הנאה מקיום מצווה או מעשה טוב. כמעט ואין בנמצא רצון ששונה שוני מהותי מהרצון לקבל הנאה. אמנם, ייתכן סוג אחר של רצון: רצון לתת הנאה

אין המדובר ברצון לתת לזולת על מנת לזכות לכבוד והערכה מהבריות. כמו כן, לא מדובר ברצון לתת לזולת על מנת ליהנות משכר בעולם הבא. מדובר ברצון טהור לתת לזולת, מבלי להשתוקק לקבל דבר בתמורה. פשוט לרצות שהאחר ייהנה, וליהנות מעצם העובדה שהאחר נהנה. זהו פירוש המצווה “ואהבת לרעך כמוך”, כשם שאתה אוהב את עצמך, ושמח לגרום הנאה לעצמך, כך עליך לאהוב את רעך, וליהנות מכך שהוא נהנה, בדיוק כאילו אתה הוא זה שנהנה. כשם שאמא מטבעה נהנית להאכיל את בנה, הרבה יותר מלהאכיל את עצמה, כך כל אדם יכול להגיע לדרגה בה יישאב את כל סיפוקו מגרימת הנאה ותענוג לזולת, וכל הנאתו תהיה מכך שהזולת ייהנה

כעת, ננסה להבין איזה רצון יכול להיחשב רצון השייך לאדם. ובכן, הרצון לקבל הנאה אינו יכול להיחשב רצון ששייך לאדם. זאת משום שהאדם לא יצר אותו, ולא קנה אותו, אלא הקב”ה הטביע אותו באדם מרגע בריאתו. הקב”ה למעשה מחייב את האדם לברוח מהסבל ולרוץ אחר האושר. לכן, הרצון לקבל הנאה הוא לא רצון של האדם. הרצון הזה נברא על ידי הקב”ה, ולכן הוא נחשב רצון של הקב”ה. לעומת זאת, את הרצון לתת הנאה האדם בונה בעצמו. רצון זה לא נטבע בו בעת לידתו, אלא האדם רוכש אותו בכוחות עצמו. ולכן, הרצון לתת הנאה בהחלט יכול להיחשב לרצון השייך לאדם. משום שדבר שאדם רכש כתוצאה מיגיע כפיו, נחשב לדבר השייך לו. כעת ננסה להבין מעט את דברי הזוהר, בהם פתחנו: “כל הרודף אחר שאינו שלו” כל הרודף אחר סיפוק הרצון לקבל הנאה ותענוג (שהוא אינו של האדם, אלא של הקב”ה) “הוא בורח מפניו” הסיפוק עתיד לברוח ממנו והלאה

זהו טבעו של הרצון לקבל הנאה, הוא לעולם אינו יודע שבעה. הדבר נכון גם ברצונות הפשוטים היומיומיים: אדם צמא הרוצה לקבל הנאה משתיית כוס מים, נהנה בעיקר ברגעים הראשונים של השתייה, רגעי הרוויית הצימאון. לאחר שהרווה את צימאונו, הוא אינו מסוגל לשתות יותר. אדרבה, אם ישתה, הדבר יסב לו סבל ולא הנאה. ככל שהמילוי גדל, כך התענוג הולך ופוחת. והדבר נכון גם במימדים גדולים יותר: אדם הרוצה לקבל הנאה מקניית מכונית יוקרתית, ייהנה ממנה למשך תקופה מסוימת, אך לאחר מספר ימים או שבועות, ההנאה תפוג, המכונית תהפוך להיות חלק מהשגרה היומיומית, והאדם ייאלץ להמשיך במרדף אחר ה”צעצוע” הבא. שכן, כלל נקוט בידינו: “יש לו מנה - רוצה מאתיים”. לעומת זאת, אם אדם רודף אחר הרצון לתת הנאה, הרצון היחיד שיכול בצדק להיקרא הרצון שלו, הוא לעולם אינו מתרוקן, אלא תמיד נעשה כמעיין המתגבר, והתענוג שהוא חש כתוצאה מהנתינה רק הולך וגדל

זאת משום שאדם זה שואב סיפוק כתוצאה מסיפוק רצונותיהם של אחרים, ולכן בידו להוסיף ולהעניק להם יותר ויותר מבלי שהתענוג ינטרל את הסיפוק. שנזכה לרדוף אחר הרצון שלנו, ולשמוח בהנאת חברנו כבהנאתנו עצמנו

סיפור אהבה בין אדם לאלוקיו

“שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…” (במדבר, י”ג, ב’) לימדונו רבותינו כי “מעשה אבות – סימן לבנים”. המעשים שחוו אבותינו לאורך ההיסטוריה, יכולים להישאר אקטואליים מתמיד, אם נשכיל לפענח את המסר שהתורה מנסה להעביר לנו בכל סיפור. הוא הדין לגבי סיפור המרגלים שעליו נקרא השבת

על פי ספר הזוהר הקדוש, סיפורם של המרגלים מקביל לתהליך פנימי שמתרחש בלבו של האדם המשתוקק לעבוד את ה’ מאהבה. הכיצד? מחבר פירוש “הסולם” על ספר הזוהר, הרב יהודה אשלג, ובנו בכורו, הרב ברוך שלום, מגוללים בפנינו את התהליך המרתק הזה. אך כדי להבין את דבריהם, שומה עלינו להבין תחילה את מהותה של עבודת ה’ מאהבה.ו בכן, אהבת ה’ אמיתית, נולדת באדם כתוצאה מאהבת הבריות, כפי שהיטיב להסביר בעל הש”ך: “צריך שידע שבצלם אלוקים ברא אותו [את החבר], מכאן יבוא לאהבתו, ומאהבת חבירו יבוא לאהבתו יתברך, וכמו שצווה באהבתו של מקום, שנאמר “ואהבת את ה’ אלוקיך”, כן צווה באהבת חבירו שהוא הדומה”. (שפתי כהן, על ויקרא י”ח, י”ט) אולם, אהבת אמת לבורא ולבריותיו אינה דבר קל להשגה כלל ועיקר, שכן, האדם נוטה מטבעו לאהבה עצמית

.ה אדם נברא בטבע של אהבה עצמית, ההפוך מטבע הבורא, שכל כולו אהבה לנבראיו. והדבר מתבטא ביתר שאת בשנות חייו הראשונות, כדברי הפסוק: “עייר פרא אדם יולד”. כל זאטוט מהווה רצון טהור ליהנות ללא חשבון: הוא ידרוש במפגיע לקבל הן את המגיע לו והן את שאינו מגיע לו. ככל שהאדם מתבגר, הוא משתדל להסוות את נטייתו האנוכית, אך עדיין יקשה עליו לעשות מעשה שכל כולו לטובת זולתו. אפילו נדיב המרבה לגמול חסדים, יתקשה להיפטר מהרצון לזכות לכבוד מהבריות, או לשכר בעולם הבא (או שניהם גם יחד). קשה עד מאוד לבצע מעשה שלא יהיה בו שמץ של אהבה עצמית, שמץ של כוונה, ולו הקלושה ביותר, לקבל שכר תמורתו. אך אם יצליח להתגבר על האהבה העצמית הטבועה בו, יזכה האדם לדבוק במידותיו של הקב”ה

לכן, אם חפץ האדם להגיע לדבקות בקונו, אסור שיסכים להיות נשלט על ידי האהבה העצמית. עליו להתמסר כליל לידי האהבה לה’ ולבריות, בעוד אל האהבה העצמית עליו להתייחס כאל רצון זר שהשתלט על ליבו. כעת נשוב לפרשת השבוע. את אותה אהבה עצמית שטבועה בנו מלידה, מדמה הרב ברוך אשלג למרגל שחדר ללב האדם, לליבו של כל אחד ואחד מאיתנו. המרגלים שבלב האדם, הוא ממשיך ומסביר, מהווים את מכלול הרצונות והכוונות לקבל שכר על מעשינו הטובים. כל שלב בסיפור המרגלים מתאר סוג אחר של רצון אנוכי שפולש ללב האדם ומנסה להניא אותו מהרצון לעבוד את ה’ מאהבה. כדי לחדור מעט לעומק העניין, נעבור על הנקודות העיקריות בסיפור, ונשתדל לעמוד על משמעותן הפנימית: כידוע, המרגלים נשלחו לתור את ארץ ישראל

ארץ ישראל, לדברי הרב אשלג הבן, מסמלת: “רצון ישר לא-ל, היינו, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא של אהבת הזולת”. (מאמר י”ח, תשמ”ה) בטרם צאתם של המרגלים, נאמר להם: “וראיתם את הארץ מה היא… הטובה היא אם רעה”. פסוק זה בא לרמז לנו על רצונם של המרגלים שבלב האדם לחקור את טיבה של הארץ, את טיב הרצון לאהוב את הבורא ואת נבראיו.ב תיאור מסעותיהם, נאמר כי המרגלים עלו תחילה בנגב. מסביר הזוהר הקדוש, כי כשם שהנגב הוא איזור יבש וצחיח, כך גם הנגב הפנימי שבלב האדם מסמל לב עצל, יובש, כלומר ספקות בנוגע לשכר שיצמח מאהבת ה’. לאחר מכן, הלכו המרגלים ועלו, עד אשר הגיעו לחברון, המסמלת רצון להתחבר עם התורה ועם בורא העולם

לאחר שהמרגלים שבים מארץ ישראל, המסמלת, כאמור, רצון המכוון ישר לא-ל, אל המדבר, המסמל, כמובן, לב יבש ושומם, הם משבחים את הארץ: “ויאמרו, באנו אל הארץ… וגם זבת חלב ודבש היא”. הרמז ברור: אין למרגלים (הפנימיים) ספק כי יש חשיבות רבה לעבודת ה’ מאהבה. אולם, “עז העם היושב בה”. מי שרוצה לזכות לאהוב את הבריות, ומתוך כך לאהוב את ה’, צריך להיות עז כנמר וגיבור כארי, וללחום בגבורה כנגד האהבה העצמית הבוערת בו. בשלב זה, אל לאדם להיכנע לדעתם של המרגלים שבתוכו, אל לו להטיל ספק ביכולתו להגיע לדבקות בה’. נהפוך הוא! עליו להתנגד להם ולעורר בתוכו רצונות אחרים, רצונות של אהבת הזולת. תגובתם של כלב בן יפונה ויהושע בן נון באה ללמדנו על כך. שני ענקי רוח אלה לא אמרו נואש, וטענו בלהט: “אם חפץ ה’ בנו והביא אותנו אל הארץ הזאת”, אם ה’ נטע בנו ניצנים ראשונים של השתוקקות לעבוד לשם שמים, ולא לשם שכר, ודאי שבסופו של דבר “ונתנה לנו”. כלומר, ה’ עתיד לתת לנו, המשתוקקים ישר לא-ל, את הכוח להכריע את המאבק כנגד הרצון הדורש לעבוד אך ורק על מנת לקבל שכר. ואכן, בדיוק כפי שבני ישראל זכו בסופו של דבר לעלות לארץ המובטחת, כך כל אדם ואדם מצליח להתעלות מעל האהבה העצמית שבו ולהגיע לאהבת הזולת

קריאה בסיפור המרגלים מאפשרת לאדם להתכונן מראש למאבקים הפנימיים שיתחוללו בו בדרכו לדביקות במידותיו של הקב”ה. הבנת המשמעות הפנימית של כל שלב בסיפור, יכולה להקל על כל אדם לאתר את המרגלים שבו ולהביס אותם, מבלי ליפול למבוכה ולבלבול. או אז הוא יזכה לקרוא בקול גדול: “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!“. שנזכה בע”ה לעלות אף אנו מעלה מעלה, להתגבר על כל המרגלים שבנו, ולאהוב מעומק הלב את הבורא ואת הבריות

להשתוקק לנבואה

בפרשתנו מסופר כי משה רבנו זכה לדרגת הנבואה הנעלה ביותר עלי אדמות. בורא העולם העיד עליו במפורש: “פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות”. חכמינו ז”ל מרבים לתאר בכתביהם את גדלותו של משה רבנו. ידועה במיוחד האמרה: “כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה” (יבמות מ”ט:) מדברי רבנו בחיי (על ויקרא א’, א’) עולה כי דרגתו של משה הייתה גבוהה פי תשע (!) מדרגתו של כל נביא אחר. הוא מסביר כי ישנן בסך הכול תשע אספקלריאות (מראות, מחיצות): “האספקלריאות הללו הם מדרגות של נבואה, זו למעלה מזו”. בהמשך דבריו, כותב רבנו בחיי, כי כל הנביאים נתנבאו מתוך תשע מחיצות, אך רק משה נתנבא מתוך מחיצה אחת. כדי להבין את מהותן של מחיצות אלו, עלינו תחילה להבין לעומק את משמעות המושג “נבואה”. המילה “נבואה” אמנם שגורה על הלשון

אך נראה כי הגדרתה מעורפלת למדי. מהי בדיוק נבואה? מיהו נביא? בעל ספר הפליאה (בפירושו על הפסוק “ויברא את האדם בצלמו”) כותב: “ודע והבן, כי המתנבאים בידיעת השם יתברך הם המתאהבים עם השם יתברך“. כמו כן, הוא מציין כי המילה “אוהבים” שווה בגימטריא למילה “נבואה“. נביא, אם כן, הוא אדם אשר קשור בקשרי אהבה לבורא העולם. אך, כפי שכותב המהר”ל מפראג, כדי להגיע לאהוב את בורא העולם, יש תחילה לאהוב את בריותיו: “מי שאוהב את אחד, אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל, ולפיכך כאשר אוהב את השם ית’ אי אפשר שלא יאהב את ברואיו ואם הוא שונא הבריות אי אפשר שיאהב השם ית’ אשר בראם. וכן כבוד חבירו אשר נברא בצלם אלוקים נחשב כבוד המקום”. (נתיבות עולם ב’, נתיב אהבת ריע, פרק א’) הראי”ה קוק זצ”ל מפרט את הדרגות השונות שבאהבה: “אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח”כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל… ונעלה על כולן אהבת ה’”. (מוסר אביך, עמוד נ”ו) משה רבנו זכה למה שזכה, מכיוון שהגיע לדרגות גבוהות של אהבת הבריות, אהבת האדם ואהבת ישראל, והן שהביאו אותו לאהבת ה’. אם כן, דרגת הנבואה נמדדת לפי עוצמת האהבה לבורא ולבריותיו. התנאי להגיע לדרגת נבואה הוא לאהוב במידה מספקת את הבריות ואת הבורא

לאור כל זאת, ניתן לשאול, הרי לכאורה יש בינינו אנשים האוהבים את הבריות, ומדוע אינם זוכים לנבואה? ובכן, גם המושג “אהבת הבריות”, למרות היותו שגור כל כך בפינו, זקוק להגדרה מדויקת. הגדרה כזאת ניתן למצוא בדברי הרב קוק: “ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חוק מצווה… כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה” (אורות הקודש ג’ שי”ח). אהבת הבריות מוגדרת דווקא כרגש הפורץ מלב האדם, ואינה נמדדת לפי כמות המעשים הטובים שהאדם מבצע. ודאי שמעשים אלו מבורכים, אך כל עוד המניע לקיומם הוא שכר המצווה בלבד, לא לאהבה יחשבו. בספרו מורה נבוכים (פרק נ”א) כותב הרמב”ם כי ישנן דרגות רבות של אהבה ודרגות רבות של נבואה. איש אינו מסוגל לדעת לאיזו דרגה נועד להגיע. לכן, כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו בידו להגיע לנבואה! כדי לעלות למדרגה הבאה, הקרובה מעט יותר למדרגת הנבואה, כל אדם צריך לבדוק את לבו

האם הוא באמת רוצה להיטיב לזולתו, או שהוא עוזר לו רק מפני שזו מצווה שחייבים לקיימה? האם באמת אוהב הוא את אלוקיו או שמא מקיים הוא את מצוותיו רק מתוך ציפייה לקבל שכר תמורתן? וכן הלאה. אם ייגש האדם לכל פעולה תוך שימת דגש על הלב – מובטח לו כי יעלה ויצליח

?כיצד נקבל את האור שבתורה

וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצווה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, “ואהבת לרעך כמוך” בכל שיעורו. דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו” (בעל הסולם, הערבות). המקובל האלוקי, רבי יהודה לייב הלוי אשלג, אשר כתב פירוש מלא ומקיף על כל ספר הזוהר, כתב גם סדרת מאמרי מבוא, המאפשרים לכל יהודי לטפס בשלבים הראשונים של סולם ההשגה האלוקית. אחד העיקריים שבהם, הוא מאמר “הערבות”, שבו מוסבר בפירוט על חשיבותה של הערבות ההדדית שהייתה בין בני ישראל והיוותה תנאי הכרחי לקבלת התורה

וכאז, כן עתה. גם בימינו, התנאי היחיד שעלינו למלא אם ברצוננו לזכות לאור התורה, מסתכם בערבות הדדית בין כל חברי האומה, שבמסגרתה כל אחד יתחייב למלא את כל צרכי חברו. עם זאת, מבט מפוכח במציאות העכשווית, יעלה מיד את השאלה, כיצד יוכל כל אדם למלא את כל צרכיהם של כל חברי האומה? הלוא אפילו את צרכי עצמו האדם הממוצע מתקשה למלא! כיצד יוכל האדם להתחייב על דבר אשר ברור מלכתחילה שאין בידו לקיימו? אלא ודאי שאין הדבר מסור ביד האדם, אלא אך ורק בידי השם

רק הוא “משביע לכל חי רצון”, ולא אף אדם בשר ודם. לכן, מסביר בעל הסולם, האדם אינו מתחייב למלא בפועל את צרכיהם הפרטיים של כל חבריו, משום שברור שלא יוכל לעמוד בכך. בכדי לעמוד בתנאי הערבות, עליו לבקש מה’ שימלא את צרכי חבריו. ואכן, לימדונו חז”ל כי “כל המתפלל על חברו – נענה תחילה”. אך תנאי אחד בלבד עומד בפני האדם כדי שתפילתו תפעל את פעולתה – עליה לבוא מעומק הלב, ולא מהשפה ולחוץ. כפי שכותב השל”ה הקדוש: “המתפלל שלא בכוונת הלב אין תפלתו נשמעת. כמו שכתוב: ויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון עמו”. ולעומת זאת, “אם הכוונה מצויה ורגילה בלבו של אדם כראוי, בוודאי תפלתו מתקבלת”. אם כן, במסגרת הערבות ההדדית בין עם ישראל, מתחייב כל אדם להשתוקק מעומק ליבו שה’ ייטיב לזולתו. אך בנקודה זו נשאלת שאלה נוספת: כיצד יכול האדם לשלוט על ליבו? הרי ייתכן מצב בו האדם חש שליבו בל עמו, וכשמתפלל על חברו, פיו וליבו אינם שווים. כיצד יוכל אדם זה למלא את התחייבותו לדאוג למילוי כל צרכי חברו? התשובה פשוטה: ודאי שאין האדם יכול לשלוט באופן ישיר על כוונת הלב, אולם עליו להשתמש באמצעים שיעזרו לו לעורר את לבו. השל”ה הקדוש כותב שהאמצעי הגדול ביותר המסוגל לעורר את הלב הוא לימוד התורה. שכן לימדונו חכמינו כי: “מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה”. לעומת זאת, כותב השל”ה, אם אדם מרבה לעסוק בתורה, כלל לא יקשה עליו להתחנן ולכוון את לבו בשעת התפילה. עסק מרובה בתורה לא מתבטא בהכרח בשעות לימוד מרובות

אין ספק כי ישנה חשיבות לכמות הלימוד, אך ישנה חשיבות רבה אף יותר לאיכות הלימוד. אם האדם עוסק בכתבי הקודש, אפילו זמן מועט, אך בזמן הזה הוא משתוקק מכל נימי נפשו שהמאור שבתורה יחזירו למוטב, מובטח לו כי לכשיבוא להתפלל על חברו, תפילתו תתקבל לפני כסא הכבוד. אם כך, הערבות ההדדית בין חברי האומה מתבטאת בהתחייבות מצד כל אחד ואחד להתפלל מעומק הלב שה’ ידאג לכל צרכי חברו

לאחר שבני ישראל קיבלו על עצמם את הערבות האמורה, ניתנה להם התורה שהיא האמצעי המאפשר להגיע לתפילה מעומק הלב לשלום הזולת. וכשהתפילה פורצת מהלב, ה’ נענה לה, משפיע לכל העם את שפעו הטוב, וממלא את כולם באורו, אור התורה. לרגל חג מתן תורה הקרב, נייחל כי גם בימינו אנו, נשכיל להשתמש בתורה באופן שיאפשר לכולנו לקבל את כל השפע האצור בה